לא רוצה להיות פה יותר.

באמת שהכל סבבה, חוץ ממה שלא. הכל כמו שהוא צריך להיות, מלבד מה שהוא באופן מהותי לא בסדר.

לפני זמן מה כתבתי את זה:

אף פעם לא אמרו לה שהיא מיוחדת, כמו אמרו לה שוב ושוב שאינה. והיא, בתגובה, הרגישה פחות ופחות מיוחדת, עד שהפכה להיות אחת מקהל הלא-מיוחדים, עם מדי הכתפיים השמוטות ותג העיניים המתרוצצות, כמו חיפושיות הבורחות מהשמש.

היא בכלל לא רצתה להיות מיוחדת, רק להיות מאושרת, לפחות לחלק מהזמן, אבל במקום היתה רק לא-מיוחדת להכעיס.

לא יודעת לאן אלך, או איפה אני רוצה להיות, אני רק יודעת שזה לא פה.

אבל מה יש, מלבד פה?

באמת. כל הגוף שלי זועק "ברחי", אבל אני יודעת שאני צריכה להשאר.

הכל הכל הכל זהה, עד רמת המשבר האחרון. הפעם אני אדבר ואשים לזה סוף, אבל ממבוכה כנראה אוותר והכל הכל הכל יוסיף להיות זהה. לעד.

בעונג שבת יש ספירת עונג חדשה. רציתי לכתוב איזה משהו, אבל אז נזכרתי במשהו שכתבתי לפני קצת יותר משנתיים בהשראת Round Here בגרסא מהופעה חיה, שאורכה 11:55 דקות. אז אין טעם לכתוב שוב, וזה ארוך מדי בשביל הספירה, אז אפרסם פה. לפחות משהו יצא מזה

11:55

זה מתחיל עם גיטרות. לפני כן זה התחיל באולם מחניק מלא בעשן סמיך שנע בין עשן סיגריות לא מיוחד, עשן אפקטים בשביל האוירה, וקצת מהעשן שמריח טיפה משונה, אבל אף אחד לא אומר שום דבר. זאת אומרת, זה התחיל אפילו קודם, עם הג'ינס ההדוק באזורים שהוא צריך להיות, והחולצה, עם ההדפס של הלהקה שאת הכי אוהבת, שקנית בחמישה דולר בחנות ליד השוק, איפה שהאיכות טובה יותר. את השיער אספת בזנב סוס – זה לא שבאמת אכפת לך מה האחרים חושבים – ונעלת את המרטינס הסגולות שלך. החברות באו לאסוף אותך, באוטו של אבא, ארבע חברות בדרך לנמל. כשמגיעים, האורות עדיין דלוקים והבמה חשוכה ועירומה. עמוד של מיקרופון ושני מגברים מונחים שם לבדם, נעלמים ומופיעים שנית מבעד לעשן. הכל נראה עלוב פתאום, באור הזה, אז הזמנתן בירה, ודיברתן על קורט קוביין. עוד שבוע הוא יתאבד, אבל אתן לא יודעות את זה, אתן רק יודעות שהשיער שלו מקסים, ושהוא כותב כאילו הוא היחיד שמבין אתכן. כנראה שהוא באמת היחיד שמבין אותנו, את אומרת. הבחור שעומד מהצד השני של הבר נראה קצת כמוהו, ואת מביטה בו בעיניים תחומות בקו שחור עבה, מחייכת, ומזמינה את הבירות שלכן כמו שאת אוהבת, זולות מהחבית.

בחזרה קדימה בזמן, שתי כוסות בירה מאוחר יותר, האורות כבים. כרוז בלתי נראה מזמין את החברים שלך לצאת לבמה, המגבר מתחבר לגיטרה, עמוד המקרופון מתחבר לזמר, עוד אחד שמבין אותך.     ואז, אז זה מתחיל בגיטרות.

הצלילים הם כאלו שאת לא מצליחה לזהות, לא משהו מהרפרטואר המוכר, ואת מכירה. "אני לבד, ואני לבד, ואני לבד", הוא שר. המילים הן לא כאלו שאת יכולה לשיר איתן, אבל אם היית מכירה היית. עוד קצת גיטרות, והשיר מתחיל- הפתיחה היא כזו שאי אפשר לטעות בה. את עוצמת את עינייך, ונזכרת בפעם הראשונה ששמעת את השיר הזה, במיקסטייפ שהביא לך בחור שאהבת מאוד, זה שחשבת שתהיי איתו עכשיו, זה שלימד אותך להאזין למוזיקה.

"תנשפי החוצה את כל האויר, ופשוט… תקשיבי". זה היה לפני שלושה חודשים, כשישבתם עירומים על השטיח בדירה שלו. זו לא היתה הפעם הראשונה שלכם, אבל זה לא מה שחשוב לו, הוא רק רוצה להיות קרוב אליך, "להתחבר אליך, יפה", ואף אחד לא קורא לך יפה. הוא מניח את היד שלו על הבטן שלך, את כמעט יכולה להרגיש אותה עכשיו, מונחת שם, קרירה ובלתי מחייבת. את צריכה להרגיש את זה כאן, מבפנים, הוא אמר, וקם להדליק לעצמו סיגריה ולהגביר את המוסיקה. הניגוד שבין לבן ולבן, שר הסולן, הוא הניגוד בין נכון ולא נכון. למחרת הבחור יעזוב אותך, אחרי שהוא יגרום לך להרגיש לא ממש יפה.

את חוזרת להיום, הפזמון הראשון כבר נגמר, ואת פוקחת עיניים לחות. הקצב מתגבר והוא מזהיר אותך שכדאי להתחיל לרוץ. את בכלל התחלת לרוץ לפני הרבה זמן, עוד לא מצאת את הפינה שבה כדאי לעצור. אף אחד לא מכיר אותך יותר, את משכנעת את עצמך, מחפשת את הבמה, בין הידיים המונפות, הצעירים המתנועעים מצד לצד לקצב המוסיקה, מתלטפים כנגד המילים שמוטחות מבעד האויר לכל עבר. את מזהה את השיער, ומתחתיו מוצאת אותו, מתרכז במילים שהוא כתב. את מביטה בו חזק חזק, בעיניים חסונות, מנסה לתפוס את מבטו, עיניים מפוכחות יחידות בין ים של אישונים מורחבים ועפעפיים נפוחים. את מדמיינת שם לרגע שהוא מביט ישר אליך, אולי חיוך קטן בזוית הפה? את מבינה אותו, את רק רוצה לצעוק אליו, את יודעת בדיוק מה הוא מרגיש, כי הוא בעצם כותב עליך. על חייך הקטנים, על הרגעים הבלתי נראים הללו, שנדמה שהכל יהיה בסדר, אבל בסוף בכלל לא. אחת החברות מגיעה מאחוריך עם כוסות הבירה שמולאו מחדש. היא מועדת על חולצת הפלנל שלך, שהורדת אחרי שנהיה חם מדי, והקשר שטווית בינכם ניתק ברגע.

הבחור הזה מצידו השני של הבר, מביט בך בעיניים יפות, העיניים שלך נוצצות מהדמעות שנערמות בהן, את מחייכת אליו, אבל העיניים שלך לא.

המוזיקה איטית ומלטפת עכשיו, את נעה מצד לצד, עיניך כבויות ועצומות, הנשימות שלו חודרות לך לנשמה, כשהוא מספר לך מי היית אם רק היית יכולה להיות מישהי אחרת, אבל את עצמך, במקום.  הוא מחייך שוב, הבחור, מהעבר השני של הבר. הוא לא רואה שאת סגורה בעצמך, בין קירותיך המתמוטטים פתאום סביבך, כשדמעה זולגת מעיניך אל לחיים חזקות?

את פוקחת את עינייך שוב, מביטה סביב אל קירותייך, הוא מתקרב בפסיעות קטנות, המועדון די קטן, והוא בעצם לא כל כך רחוק.  את עייפה, אבל כולם עייפים ממשהו.

נהיה כבר מאוחר, החבר שלך על הבמה צועק עליך, על כל מה שמפחיד אותך בעולם, כמו שרק הוא יכול להכיר.  את רוצה לומר לו שאת הבחורה הזו, במגרש החנייה, שיושבת עם התיקים שלך, שעולמה מתפורר סביבה, שרוצה לקפוץ אבל עדיין לא מצאה מאיפה, לא מצאה את הכן הגבוה מספיק ממנו כולם יראו אותך. האם תתפוס אותי אם אפול? האם תישק לי כשאלך? האם תחבק אותי, אני בודדה. מדוע אתה לא מחבק אותי?  למה לא תאמר לי שאתה אוהב אותי?

הוא מתקרב לעברך, לחיים רטובות ואת עירומה שם, והוא אוחז בידך בחזקה, והכל בודד כל כך בכל מקום אחר.

ואת לא מצליחה לראות דבר. שום דבר, מסביב.

כל בוקר אני מקפידה לשמוע את I'm Not That Girl מ-Wicked. יש שם את המשפט הכי נכון שאני מכירה, "Don't wish, don't start, wishing only wounds the hart". כמה שהיא צודקת. (וגם, לא פחות אם לא יותר "I wasn't made for the rose and pearl") כמובן שהיא ילדונת ירקרקה שבסוף זוכה בגבר חלומותיה, ואני, ובכן, לא.

אני צריכה לבדוק מה הופך אותי להפך מאובייקט מיני.

חוץ מזה הכל סבבה. ירדתי מלא במשקל מאז תחילת הלימודים, יש לי ידידים טובים ורבים, אני קצת דלוקה על אחד מהם אבל לא נותנת לזה להשפיע עלי, ואני שומרת על קור רוח גם כשאני פוגשת בערל ביציאה מהספריה (לעזאזל).

אבל הייתי שמחה לוותר על הכל: להתקשות בלימודים, להיות מטומטמת וחלולה, אבל להיות יפה כל כך שאנשים לא יוכלו להוריד עינהם ממני (אוותר על ידיעת קרוא וכתוב עבור זה, למה לא?).

אבל הספינה הזו כבר הפליגה, אז מזל שאני לפחות חכמה והולך טוב בלימודים בינתיים, והכל זורם באופן מוצלח. רק שימשך, אני אוותר על אהבת בשרים לשם כך.

היום פגשתי את הערל באוניברסיטה. הלכתי למקום שלא הייתי אמורה ללכת אליו, בלי שום הסבר הגיוני, ושם הוא היה. עשה איזו מחווה עם הראש, אז קלטתי אותו, וניסיתי לקוות שהוא לא באמת ראה אותי, אבל כן.

אז ניגשתי להגיד שלום. שלום, שלום, חברים שלו אמרו כמה שטויות, אני לא יודעת אפילו מה, כי הייתי מרוכזת רק בו, אחרי שש שנים, לראות מה השתנה. אחר כך רעדו לי הברכיים.

לא יודעת למה אפילו, הברכיים. הרגשתי את זה אבל לא הבנתי למה. אחר כך שכחתי מזה, ואז נזכרתי שוב, ואז שכחתי, ואין לי אפילו מה לחשוב על זה.

רק שזה היה מוזר לאללה. לאללה לאללה.

ובעוד יומיים יש לי יום הולדת.

כרגיל, אין משהו חדש או משהו כזה, סתם אות חיים. התחלתי ללמוד, טוב אלפי מונים מהניסיון הקודם בעברית. בינתיים אני מאוד מרוצה, אבל יש לי הרגשה שאכזבה ראשונה ממתינה הישר מעבר לפינה. מכיוון שאין שום דבר רע בהנמכת ציפיות, נמוך אנמיך.

לא נותרו גברים רווקים, וחצי מהבחורות שאני מכירה נשואות כבר.
כל בוקר נפתח עם אלבום תמונות פייסבוקי חדש, של עוד אחת שנפלה קרבן לשמלה עם נצנצים וצילומים על רקע שקיעה.

יום כיפור מחר. צום מועיל וחתימה טובה לכולם.

תמיד כששומעים, אומרים בהפתעה "לא ידעתי שאת מפחדת לטוס!". ולכך יש לי כמה תשובות. ראשית, למה בהפתעה? אני הטיפוס הכי חרדתי בעולם, הדוגמא המושלמת לפחדנית טיסות, אני לא חושבת שזה מפתיע. שנית, אני לא מפחדת. לפחד זה לחשוב שמשהו עשוי להשתבש, ואז משהו רע יקרה. לי אין ספק שלא אנחת בצד השני, שמשהו לבטח ישתבש, אחד ממליארד שעשויים להשתבש, ושנסיוני להביס את חרדותיי יהיה מפלתי. אחר כך אומרים "את יודעת שזה יותר בטוח ממכוניות פרטיות" (והמהדרין מוסיפים שגם מקטנועים, אחרי שניסיתי לקבל רשיון נהיגה על קטנוע לא מזמן, ללא הצלחה, בינתיים), ולכך אני עונה: "לא!! ברצינות? מזל שסיפרתם לי את זה. נתון סטטיסטי הפונה למוחי הקר הוא שיפתור את החרדה ארוכת השנים הזו שלי". ואחרי טיפול פסיכולוגי, אני לוקחת ואבן ומקווה לטוב.
ה-ואבן, אגב, לא משפיע. אולי קצת לתסמינים הפיזיים, אבל התקף חרדה המתרחש במוחי הכלוא בגוף רדום אינו הדבר הכי נעים בעולם. בפנים עדיין ברור לי שזו הטעות הגדולה שאי פעם עשיתי, מתבוננת ברחמים בילדים ובצעירים שעולים על המטוס ולא מבינים שהאנרגיה השלילית שלי לבדה תמנע ממנו מלהתרומם.

ובכל זאת, טסתי עד לאנגליה ובחזרה. בין התקף חרדה אחד למשנהו הספקתי גם להנות שם, באנגליה. בשבוע הראשון הייתי בניוקסל, לבד. כלומר, עם אנשים מהלימודים, אבל לא עם חברים טובים, או מישהו שהייתי בוחרת לבלות איתו טיול מסוג זה. היה מעניין, שונה לגמרי מכל מה שעשיתי עד אז (עד כמה שטיול לירושלים מפגין עצמאות קיצונית), ולמדתי הרבה על עצמי. כמה שזה נשמע מגוחך. השבוע השני היה בלונדון, והיה עם אמי היקרה, ולמרות שלמדתי פחות, היה כיף יותר. בעל לא מצאתי.

ניוקסל, שהיא החלק המעניין, נתנה לי הזדמנות להיות שעות ארוכות ביום עם מישהו שהזמנתי אותו לדייט לפני שנתיים והתחלתי איתו בבוטות מפתיעה, רק כדי להיות מסורבת ושהאגו שלי ירוסק, ומאז לא דיברנו כמעט. בכל זאת לא היה נורא, ושנינו התעלמנו מהעניין בהפגנתיות. שוחחנו לא מעט, בניוקסל, ולא אראה אותו שנית לעולם. פיו.

עכשיו אני צריכה לחזור לדיאטה, להתרגל לקום בבוקר, ולהפסיק לשנוא את כל העולם, כי זה כנראה הבסיס לחוסר ההצלחה שלי בדברים. את העולם, ואת עצמי.

בינתיים אני אתכנן את היומיים בירושלים אצל היפה בנשים ובן זוגה היקר, שהזמינו אותי להתארח אצלם. ואולי אזכר איך כותבים.

(*)הכותרת, כמובן, מהמיוזיקל המושלם Wicked, אך מתקשר כמובן לפוסט, כי הבסתי את כח המשיכה ונשארתי באויר ארבע שעות, לכל צד.
חוץ מwicked, ראיתי בלונדון גם את גרסת הבמה של מלך האריות, סרט האנימציה החביב עלי (מושלם, מושלם, מושלם), ופנטום האופרה (מרהיב).

בשלב הזה אני כבר לא מאוכזבת מאף אחד, אלא רק מעצמי, שחשבתי שהפעם לא יאכזבו.

עוד עשרה ימים אני עוזבת את ירושלים. החוזה נגמר עוד עשרים, אבל אין מה שמחזיק אותי בעשרת הימים הללו. כמובן שעכשיו אני מגלה כמה אנשים שמעניינים אותי, והעזיבה הופכת חמוצה, אבל אני לא מעניינת אותם, אז זה בסדר.

זה כך תמיד, לא? בכל מקרה, זו הפכה להיות שגרה נעימה כבר. אני מתעניינת בפלוני, עושה את המהלך שלי, הוא נותר אדיש, וחוזר חלילה. אני, כמובן, יודעת מראש מה יהיו תוצאות המהלך, אך מבטיחה לעצמי שאין לי מה להפסיד. ולהפסיד אכן אין לי מה.

אני עוברת לבית הורי, כי אני אומרת לעצמי שירושלים זה יקר, ומגעיל.

ירושלים היא כמו איראן בעיני. אני לא יכולה להביא את עצמי לגור שם כבר. הכל מעצבן אותי, הכל. את ת"א אני שונאת, אבל לפחות היא לא מעצבנת אותי.

ואני אומרת לעצמי שיהיה בסדר, לא? ז"א, זה לא שאני היצור הכי חברותי בעולם, ומרבית ימי בירושלים עברו עלי בבדידות מזהירה כרגיל. אבל עדיין, רמת השרון מזכירה לי בדידות עמוקה יותר.

חוץ מזה אני כותבת די הרבה עכשיו. לא בדיוק מה שתכננתי תמיד, אבל עדיין, זה נחמד ונעים, ומקבל קהל, וזה. אני כבר בת 23 – עוד מעט כבר בת 24 – וכבר לא נראה שיצא לי לעשות את מה שתכננתי, או להיות נהדרת או גדולה.

גדולה דווקא אהיה. אני ממשיכה להשמין לאט ובעקביות. אני דווקא מרגישה די טוב, לא שונאת את עצמי יותר מהרגיל, אבל כמובן שמתכננת להפסיק את המצב הזה בקרוב.

בניגוד לפרק הצבא, שבו באופן מודע עשיתי פוס והפסקתי את הכל, בפרק ירושלים ניסיתי להניע את הדברים קדימה הרבה יותר מהר. חשבתי שאצליח להגיע לאיפה שאני רוצה להגיע, אבל גם זה לא עבד.

היו כמה שהיו מעוניינים בי, אני חושבת, אבל אלו תמיד האנשים שאני לא יכולה אפילו לחשוב עליהם במובן המתאים. ואולי זה כי הם רצים מהר מדי, ובאופן לא ברור, שזה כמובן בדיוק מה שאני עושה, עכשיו כשאני חושבת על זה. כלומר, עכשיו יש לי תירוץ – זה עתה או לעולם לא – אבל מה בדרך כלל? אולי עדיף להכיר ראשית ולרוץ קדימה אחר כך. אני עוברת מאפס למליון בשניה וחצי, ואני יודעת שזה לא טוב.

ואחרי שגיבשתי את גישת ה'אשאר בודדה לנצח' במעטה ה'לא רוצה נישואין ולא ילדים' אני מגלה שאני קלישאה כמו כולן. רק שאני באמת אשאר בודדה לנצח, כמילותיו העתיקות של ריאן אדאמס, שהלך והתחתן בחודש שעבר.

או אולי לפני חודשיים.

אז עשרה ימים אחרונים, הא? מעניין אם אספיק לעשות את כל מה שהתכוונתי להפסיק לעשות. מה שדחיתי שנתיים כי למה לא.