בשלב הזה אני כבר לא מאוכזבת מאף אחד, אלא רק מעצמי, שחשבתי שהפעם לא יאכזבו.

עוד עשרה ימים אני עוזבת את ירושלים. החוזה נגמר עוד עשרים, אבל אין מה שמחזיק אותי בעשרת הימים הללו. כמובן שעכשיו אני מגלה כמה אנשים שמעניינים אותי, והעזיבה הופכת חמוצה, אבל אני לא מעניינת אותם, אז זה בסדר.

זה כך תמיד, לא? בכל מקרה, זו הפכה להיות שגרה נעימה כבר. אני מתעניינת בפלוני, עושה את המהלך שלי, הוא נותר אדיש, וחוזר חלילה. אני, כמובן, יודעת מראש מה יהיו תוצאות המהלך, אך מבטיחה לעצמי שאין לי מה להפסיד. ולהפסיד אכן אין לי מה.

אני עוברת לבית הורי, כי אני אומרת לעצמי שירושלים זה יקר, ומגעיל.

ירושלים היא כמו איראן בעיני. אני לא יכולה להביא את עצמי לגור שם כבר. הכל מעצבן אותי, הכל. את ת"א אני שונאת, אבל לפחות היא לא מעצבנת אותי.

ואני אומרת לעצמי שיהיה בסדר, לא? ז"א, זה לא שאני היצור הכי חברותי בעולם, ומרבית ימי בירושלים עברו עלי בבדידות מזהירה כרגיל. אבל עדיין, רמת השרון מזכירה לי בדידות עמוקה יותר.

חוץ מזה אני כותבת די הרבה עכשיו. לא בדיוק מה שתכננתי תמיד, אבל עדיין, זה נחמד ונעים, ומקבל קהל, וזה. אני כבר בת 23 - עוד מעט כבר בת 24 - וכבר לא נראה שיצא לי לעשות את מה שתכננתי, או להיות נהדרת או גדולה.

גדולה דווקא אהיה. אני ממשיכה להשמין לאט ובעקביות. אני דווקא מרגישה די טוב, לא שונאת את עצמי יותר מהרגיל, אבל כמובן שמתכננת להפסיק את המצב הזה בקרוב.

בניגוד לפרק הצבא, שבו באופן מודע עשיתי פוס והפסקתי את הכל, בפרק ירושלים ניסיתי להניע את הדברים קדימה הרבה יותר מהר. חשבתי שאצליח להגיע לאיפה שאני רוצה להגיע, אבל גם זה לא עבד.

היו כמה שהיו מעוניינים בי, אני חושבת, אבל אלו תמיד האנשים שאני לא יכולה אפילו לחשוב עליהם במובן המתאים. ואולי זה כי הם רצים מהר מדי, ובאופן לא ברור, שזה כמובן בדיוק מה שאני עושה, עכשיו כשאני חושבת על זה. כלומר, עכשיו יש לי תירוץ - זה עתה או לעולם לא - אבל מה בדרך כלל? אולי עדיף להכיר ראשית ולרוץ קדימה אחר כך. אני עוברת מאפס למליון בשניה וחצי, ואני יודעת שזה לא טוב.

ואחרי שגיבשתי את גישת ה'אשאר בודדה לנצח' במעטה ה'לא רוצה נישואין ולא ילדים' אני מגלה שאני קלישאה כמו כולן. רק שאני באמת אשאר בודדה לנצח, כמילותיו העתיקות של ריאן אדאמס, שהלך והתחתן בחודש שעבר.

או אולי לפני חודשיים.

אז עשרה ימים אחרונים, הא? מעניין אם אספיק לעשות את כל מה שהתכוונתי להפסיק לעשות. מה שדחיתי שנתיים כי למה לא.

מה שאני יודעת לעשות ממש ממש טוב, הוא לעזוב. עזבתי את החברים כשהלכתי לתיכון אחר מכולם, עזבתי את החברים החדשים כשחרגתי מהמסלול הצבאי שיועד לי, עזבתי את התפקיד בצבא ועברתי לאחד אחר, עזבתי את התפקיד בעבודה, עזבתי את העבודה, עזבתי את רמת השרון ועכשיו אני עוזבת את ירושלים.

אז בסדר, אתם תאמרו לי, את אוהבת התחלות חדשות. אבל אני לא חושבת שזה זה. אני די בטוחה שזה לא זה. אני אוהבת לסגור דברים, ולהשאיר אותם עטופים היטב בתכריכים מאחורי.

אני דווקא די שונאת התחלות חדשות, אולי כי אני יודעת שהכל הרי יהיה בדיוק אותו דבר (הרי התחלתי מחדש מספיק פעמים כדי לדעת את זה).

קיבלתי הצעה שלא קל לסרב לה. הקאץ' הוא שאני צריכה לעזוב את ירושלים ולחזור הביתה לרמת השרון.
רק שאני לא כל כך בטוחה שזה קאץ'.

אני שונאת להרגיש דחויה שנואה ובודדה.

הכי אני שונאת שזה הופך אותי לאדם לא חברותי בעליל (וגם בדרך כלל אני לא בדיוק סמל לחיי חברה בריאים), מה שרק מחריף את ההרגשה.
אה, וזה גם חרא בעבודה.

כרגע הכי הרבה שאני יכולה לשאוף אליו הוא להיות סוזן בויל בעוד 25 שנה (הזכרתי את סוזן בויל, תראו אותי).

מישהו יודע לפרש חלומות?

אני חולמת את אותו החלום כבר המון זמן. אני זוכרת שהייתי חולמת אותו כשגרתי באשקלון, בצבא, אז זה כבר לפחות חמש שנים (זה לא היה בתדירות גבוה בצבא או משהו כזה, פשוט אני זוכרת את עצמי מתעוררת ממנו באשקלון, מה שמיד מצמיד לזה חותמת זמן).

בחלום אני נוסעת לטיול. בדרך כלל זה טיול בתוך הארץ. לפעמים אני נוסעת עם עוד אנשים, לפעמים אני לבד. לפעמים האנשים מוכרים לי היטב (אחותי, חברים קרובים) ולפעמים צצים משום מקום (כמו הלילה, בו חלמתי על מישהי שהיתה איתי בצבא ומאז לא ראיתי אותה או שמעתי עליה).
אבל הקטע הוא לא הטיול, אלא שאני נוסעת לטיול ושוכחת את התיק שלי. כלומר, אין לי שום דבר איתי. לא בגדים להחלפה, לא בגד ים, לא ספרים. פשוט שכחתי אותם מאחור.

הלילה, כטוויסט מרענן, אמרתי לעצמי בחלום "שיא אללה, זה בדיוק כמו שתמיד קורה לי בחלום!".

אני מתארת לעצמי שזה בטח מדבר על שינויים, הגשמה וכאלה, אבל עדיין, זה מרגיז.

ככל שאני מזדקנת (זהו, אני בגיל שמזדקנים ולא מתבגרים) אני מבינה איך אומנות וצריכתה היא משהו תלוי גיל. צריך להיות בשלים ליצירה. לקח לי שבע שנים להתחיל לקרוא את "אל תגע בזמיר", ובסוף זו היתה הנאה עילאית. כנ"ל עם קוואליר וקליי, ואפילו עם קרטר מנצח את השטן. בקריאה שניה אני מגלה דברים חדשים, וכך גם בצפייה שניה בסרטים שאהבתי. הטובים באמת כמובן שומרים על מקומם בליבי, אבל פתאום אני מגלה דברים חדשים.
זה נחמד, לדעת שבעוד חמש שנים אוכל לראות סרט שלא אהבתי ולאהוב אותו פתאום. אולי אגלה מחדש את ביג ליבובסקי, אולי אמצא רבדים חדשים ב'משפחת טננבאום'.

וגם מוסיקה כך, וככה פתאום, לגמרי במקרה, התחלתי לשמוע השבוע את neutral milk hotel ב In the Aeroplane over the Sea. שמעתי אותו לראשונה לפני שנה או שנתיים (האמת שיותר סביר שלפני שלוש או ארבע, הוא היה בדיסק עם דיסקים אחרים מ-2005, אבל אני לא בטוחה), והוא עצבן אותי. שמעתי אותו אתמול והוא כל כך מקסים שרציתי לעצור את האוטו ולצהול.

חוץ מזה עשיתי היום פסיכומטרי שוב, היה סבבה, ועכשיו אני בחופש חופש חופש.

1. אנשים שאני פוגשת באוטובוס:

החזרה ללימודים והמשך העבודה מובילים לכך שאני נוסעת הרבה באוטובוסים. משהו בסביבות 6-8 נסיעות ביום. באוטובוסים אני פוגשת מגוון של אנשים, שאם היה לי יותר זמן (קרי, אם לא הייתי חוזרת ללימודים או עובדת ומכלה את כל זמני באוטובוסים) לא הייתי פוגשת לעולם.

Case in point: חייל שעלה על האוטובוס, קרא פרק תהילים, הכניס את הספר לכיס, הוציא ספר - בי אני נשבעת - "300 בדיחות חמות" של המלומד דידי הררי, קרא, חשב וצחקק מדי פעם.

2. אנשים שאני שומעת באוטובוסים

את נסיעות האוטובוס הללו אני מעבירה עם Ash Wednesday של אלביס פרקינס. שמעתי אותו לראשונה לפני קצת יותר מחצי שנה, ומאז הוא איפשהו בראש שלי כשאני חושבת על אלבומים שאני אוהבת, אבל בשבועות האחרונים אני לא יכולה להפסיק לשמוע אותו.
משהו בכאב שבאלבום עושה לי את זה.

3. גבעת רם

אחד המקומות היפים בירושלים. לוקחת את הר הצופים בהליכה. הלימודים התחילו לפני שבועיים, אז אני עוד לא יכולה לחוות דעה, אבל קשה לי ואני נדרשת להפעיל את המוח ולחשוב שניה כדי להבין את הכל, וזה כנראה אומר משהו. בינתיים טוב יותר משהיה, אבל כאמור, אנחנו רק בהתחלה.

4. מלבד זאת

לא כל כך כיף, ללמוד ולעבוד ולהתרוצץ ממקום אחד למשנהו ולהרגיש תמיד שאני לא מספיקה לעשות דבר. הייתי רוצה להפסיק, אבל אז לא יהיה לי כסף, לא אוכל לאכול ואהיה עצובה. ואז אמות. אבל לפני שאמות אהיה כל כך רזה שזה יכאב.

5. אני לא חושבת שיש משהו אחר עכשיו.

שיהיה.

1. אני חושבת שבערך 37.5% מהדברים אני עושה בגלל לחץ חברתי. אז בפורים החלטתי שעל הזין שלי, ולא יצאתי להשתכר. לא היה לי כח, ורציתי לישון. רוב הזמן אני בעיקר רוצה לישון. ואז אני רוצה לישון עוד קצת.

2. חזרתי ללמוד השבוע. לא יודעת עדיין איך. אני עוד לא מגדירה את זה כהצלחה, ובטח שלא אומר שאני נהנית או שמצאתי את יעודי. אבל אני אוהבת את גבעת רם בערך פי מליארד מהר צופים. בעצם, את הר צופים אנ שונאת, אז זו לא חוכמה. אף אחד לא היה נחמד אלי, אבל בחור נאה התיישב לידי באוטובוס, ויש המון חנונים בשיעור. מה שכן, יש תרגיל, ואני עוד לא רשומה לקורס, זין בעין.

3. כלי הנגינה שאני הכי אוהבת בעולם הוא מפוחית.

4. אני חייבת לרדת 10 קילו. ואז עוד 10. אני אהיה אז על סף תת תזונה (מהצד הלא נכון של הסף), אבל אני חושבת שזה יהלום אותי.

5. חדי העין יחשבו שיש סתירה בין 1 ו-4. אבל לא. ממש אין.

בחורות שברגע שהן מתחילות לצאת עם מישהו מבטלות את עצמן קומפליטלי ומדברות רק על מערכת היחסים הנ"ל. במיוחד כשהן מדברות על עד כמה מערכת היחסים הזו בריאה הפעם.

ואולי אני סתם רוצה להיות הבחורה הזו.