10.05.08
נושאים כללי בשעה 14:34 מאת Amy
איכשהו יצא שב10/4 לא כתבתי פוסט. האמת? כתבתי פוסט, אבל הוא חושפני ולא מסתיר כלום, ואני לא במקום של לכתוב את הדברים שכתובים בו. בכל מקרה, זה גם ככה מקרי שכתבתי אותו ב10/4.
למה זה משנה בכלל? כי ב10/4, 2002 פתחתי את הבלוג הראשון שלי. לפני שש שנים וחודש. מעניין ששש אני כותבת בלוג בערך באותו פורמט, אולי בתדירות נמוכה יותר, אבל כותבת, באותו כינוי שאיתי כבר כמעט חמש שנים.
נו, צריך לציין תאריכים כאלו, לא??
[וכמובן, להוסיף את הcatchfrase שלי: שש שנים, והכל בדיוק אותו הדבר].
עכשיו אחזור לכדורגל, אלימות, צווי מניעה ועוד מנעמים. שבת שלום 
קישור קבוע
06.05.08
נושאים כללי בשעה 18:31 מאת Amy
ביום ראשון, 11 במאי 2004 הייתי טירונית איימי, בקורס מדריכי נוער. הקורס שלנו עשה את השבוע והשבת שאחריו בבסיס גדנ"ע שדה בוקר. היינו אמורים להיות בשעת ת"ש, אבל מ"מ פלוגה 1 ביקשה שנפתח ח' ליד המאהל ששיכן אותנו אותו שבוע, שהתפרק באותו הלילה ולא נתן לנו לישון. עוד לא הספקנו אפילו להדליק את הטלפונים הסלולריים, רדיו או עיתונים בטח שלא היו לנו, והשמועות אמרו שקרה משהו רע. המ"מ סיפרה לנו שהתפוצץ נגמ"ש, ושיש שישה הרוגים. למחרת פוצץ נגמ"ש נוסף בציר פילדלפי, הרג עוד חמישה.
חצי שנה אחר כך, מינוס כמה ימים, הייתי לבד באותו שדה בוקר. החברות שלי התחמקו מהשמירה הפעם, ואני, רק כמה ימים לפני יום ההולדת, בודדה באבט"ש. אותו שבוע ביסל"ח לא שלחה את חיילי המפקדה הרגילים שלה, אלא ארבעה חיילים מהפלוגות של בית הספר למ"כים. הבחור עם הכיפה עם כנפ"צ רקומים עליה לא היה חייל שם, אלא מפקד, אחד מהמודרכים האומללים. באחד הלילות, אחרי דירבוק וכמה פטרולים, הוא סיפר לנו על החברים שלו שנהרגו בנגמ"ש, על חוויות מקורס המכ"ים, איך כרעו בשורה האינסופית ההיא, חיפשו שרידים, משהו להביא איתם הביתה.
כמה שבועות לפני כן, ישבנו באותו שדה בוקר, פיצחנו גרעינים ועישנו סיגריות. הייתי עם חברה מהקורס, ונחלאווים בפרק משימה. אחד מבני הגרעין שלהם היה סמ"ר גלעד פישר, שהחליט לסיים את שירותו הקרבי, ולא להמשיך לפרק משימה. כמה ימים לפני כן קראתי בעיתון שהוא נהרג. אני בחיים לא זוכרת שמות של חיילים שנהרגים, בחיים לא. אבל הוא לא יצא לי מהראש. כשהם סיפרו שהוא שירת איתם, הבנתי למה. הם סיפרו שאבא שלו אמר שהוא רצה להשאר בקרבי, ועכשיו הוא יישאר קרבי לנצח, וחייכו חיוך עצוב.
אני מנסה להעמיד פנים שזה לא קשור, אבל זה כאן, מסביב. המחנכת שלי, שאיבדה את אביה בגיל חצי שנה. מ', שדוד של שלו נהרג במלחמת השחרור. הקצין, שלוחם שאיתו פטרל כשעוד היה קרבי נהרג בפעולה.
אנחנו מדברים על המספרים המטורפים האלו, מעל 22,000 הרוגים. בואו נדבר על עוד כמה מספרים: גלעד שליט כבר 681 ימים בשבי. אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו לפני 664 ימים.
קישור קבוע
05.05.08
נושאים כללי בשעה 20:34 מאת Amy
כששונאים את העולם, ואת החיים, ויש סברות ממשיות של עוד-שניה-מוות, ופיכסה כללית.
העבודה לא מתקדמת, thanks for asking, גם לא השאיפות והחלומות שלי. אני כבר לא כל כך בטוחה שזה בשבילי.
לפני כמה ימים נעזרתי ב magic 8 ball (!) אינטרנטי (!), כדי לקבל עצה מושכלת.אם זה לא היה ממש עצוב, זה היה ממש מצחיק. או ההפך. אה- והקטע הכי טוב: אני מתכוונת לעקוב אחרי ההוראות של הכדור במלואן.
קישור קבוע
26.04.08
נושאים כללי בשעה 2:10 מאת Amy
מעניין. במקרה לגמרי שניים מהמוסיקאים האהובים עלי ביקום - Ryan Adams המהמם וOasis המסוממים מופיעים יחד בקנדה, בתחילת ספטמבר. תכננתי על נסיעה הניו-יורקה גם ככה סביב אותה תקופה, אז גיחה לקנדה נשמעת לא רע. לא רע בכלל. כמובן שכרטיסים נמכרים מעכשיו - וכבר נמכרו כל הכרטיסים השווים ביותר [ז"א שאם אני מחליטה לקנות, זה רק מושבים יחסית רחוקים, ב50 דולר קנדיים (כמה זה היום? 14 שנקל?)]. כמובן שכל הטיול מוטל בספק, והכל תלוי במועדי ב', כי המבח האחרון שלי הוא שלושה ימים (!!!) לפני ההופעה. אין לי בעיה לנסוע מהמבחן לשדה התעופה, אבל אם יש מועדי ב', אני לא יכולה לנסוע כלל.
כמובן שאדע רק עוד חודשים, ואז כל הכרטיסים יאזלו, ואני אבכה. way to go.
אתם רואים? בשביל זה יש בלוג!
קישור קבוע
20.04.08
נושאים כללי בשעה 1:49 מאת Amy
כשעמדתי בתחתונים במרפסת שלי, והקאתי את החיים שלי בפעם השלישית בשש שעות, לא חשבתי על זה שאני שונאת להקיא. ואני שונאת. למעשה, אני לא חושבת שחשבתי על משהו בכלל. אולי חשבתי על זה שהשכנים עשויים לראות לי את הטוסיק. או שהרגליים שלי מתלכלכות. או שאני באמת צריכה להחליף חולצה, אבל לא חשבתי על זה שאני טיפשה, או לוזרית, או כמה שאני לא מרוצה מאיך שהלילה הזה התקדם.
שש שעות לפני כן עזבנו את המסיבה. המוכשרת ניסתה לגרור אותי, ואני ביקשתי ממנה לבוא לאסוף אותי מאוחר יותר. התחננתי שלא נלך, והבתדודה הציעה לי טרמפ. המוכשרת איבדה סבלנות ואמרה לי שחייבים ללכת עכשיו.
את שלוש השעות שקדמו לכך אני זוכרת רק בחתיכות גסות; אני זוכרת את הבחורה שנראית כמו דוגמנית אומרת לי איפה היא גרה, אבל אני לא זוכרת איפה זה. אני זוכרת שביקשתי סיגריה, ואחת הופיעה לי מול הפנים, ומצת מיד אחריה. איכשהו הצלחתי להדליק אותה, וכולם הופתעו שאני מעשנת. "אני לא", חייכתי והתנצלתי, שואפת (ממש לא לריאות). אני זוכרת את הדוקטור, ואני זוכרת את עצמי שואלת איפה הוא, ואת המוכשרת מבשרת לי שהוא הלך, וכמה מבולבלת הייתי. אני זוכרת שהלכנו לדיונות, לעשן, ונפלתי כל כמה צעדים, ואז הבחורה שנושאת את שמי, והיא נראית כמו דוגמנית ומדברת כמו שהייתי רוצה, תמכה בי בזמן שברחנו ואז נשכבנו על הגב והסתכלנו על השמיים, ואני רק מילמלתי שוב ושוב "בת פאקינג 22, ואף פעם לא עשיתי את זה". והיא צחקה, ואמרה "פאקינג 22", וצחקה קצת עוד. אני זוכרת שחשבתי כמה חם יהיה הים, ואת המוכשרת אומרת לי לא לבדוק את זה. ואותי רצה פנימה, מביטה אל הירח הכפול, נרטבת. ואני זוכרת איך חזרתי, וכמעט נפלתי אל תוך המדורה, כי לא הצלחתי לעמוד ישר. אני זוכרת ששרנו שירים של באקטרייט בויז, אבל אני לא יודעת למה. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לשמור לפחות איזה סוד אחד לעצמי, אבל אני לא יודעת אם הצלחתי. אני זוכרת טעם של מרציפן, ושל חופש.
את תחילת הערב אני זוכרת היטב. את זה שלא אכלתי שעות לפני כן, ושהייתי אחרי הליכה של שעה וחצי. את זה שבכלל לא רציתי לבוא. את כוס היין ששמו לי ביד ברגע שהגענו, ששתיתי בלגימה. את הוודקה XL שאני בכלל לא אוהבת, אבל שתיתי. את הוודקה הנקייה ששתיתי בעידוד השלישייה שישבו לידנו. אני זוכרת שהיתה לי סחרורת ושראיתי כפול. אני לא זוכרת מתי עישנו וכמה. אני לא זוכרת אם כל מה שאני זוכרת באמת קרה.
למחרת, אחרי בוקר זוועה ושנ"צ אני חושבת לעצמי איך לא עשיתי את כל זה עד היום לא כי לא רציתי, אלא כי לא יצא. אם מישהו היה מציע הייתי עושה זאת קודם, אבל כולם חשבו שזה מבחירה. כמו כמעט כל דבר בחיי, אם רק היה עם מי, הייתי עושה.
מבעד לכל ההרגשה הרעה הפיזית, הרגשתי כאילו פתחתי דף חדש. כאילו אני מבינה את עצמי טוב יותר, או לפחות יש לי פחות מה להפסיד. כי הנה, מה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות? שאשתטה לגמרי. והוא קרה. לא באמת הייתי עלולה למות, הלא. הדבר הכי גרוע הוא תמיד הדבר הזה שנשמע הרבה יותר גרוע משהוא באמת.
אני זוכרת שחשבתי, כל הזמן הזה, לגבי ההחלטה הזו שקיבלתי, שאני חייבת ללכת עם זה עד הסוף. שאין סיבה שיקרה משהו רע, פשוט אין. בקושי זכרתי איך קוראים לי, או למה אני שם, אבל ידעתי שאני צריכה לעשות את זה.
קישור קבוע
14.04.08
נושאים כללי בשעה 21:14 מאת Amy
אתם מכירים את הסדרות האלו, שהדמות הראשית לא נורמלית אבל יפה אז סולחים לה, שאומרת כל מיני דברים לא במקום והיא נורא קלמזי ואוקוורד? אז זה קרה לי היום (חוץ מה"יפה אז סולחים לה"). שלשול מילולי (בע) מפואר, שלא חשבתי שיכול לקרות לי, עם כל השליטה בציבור. בכל מקרה, זה היה אחד הרגעים המביכים, ומה שהפך אותו למביך עוד יותר היתה ההחלטה שלי לומר "אתה אני נשמעת לא נורמלית"(Typo) בסוף דברי. מזל שזה היה אירוע של דיבייטורים, כך שכולם היו קצת לא נורמלים, ולא הייתי חריגה בנוף. מה שכן, התחמקתי מהבחור הזה כל היום, ובסוף כשהייתי חייבת לדבר איתו (עוד פעם לא הצליח לי, אגב, וכשלתי בלשוני בצורה קולוסאלית. חוץ מזה עצבנו אותי היום בגלל איזו אמירה מטומטמת, שדווקא בעקבותיה לקחתי ראשון. נו.
ואז היה לי מבחן (זה שלמדתי אליו בהערה :-)). למדתי כמו חנונית טובה (=המון המון), ובלחץ מדומה ("אני לא זוכרת מה זה המג'לה!), ובסוף היה בסדר, חוץ מניהול זמן קלוקל ופאניקה של הרגע האחרון. אני בונה על מועד ב', אניהו.
קיבלתי החלטה השבוע (קיבלתי? עשיתי? לקחתי? לא, זה לא לקחתי בטוח). זה לא יהיה קל, וזה נוגד את כל האינסטינקטים שלי. חוץ מזה אני עושה במסגרת ההחלטה הזו ויתור פוטנציאלי מאוד גדול ומשמעותי, שלא בטוח ישתלם לי (די בטוח שלא, אני חוששת בסתר). אבל אני לא יכולה לאפשר לעצמי עוד פרשיה כזו, ולא רק שאני לא יכולה, אני לא רוצה. יש את הבחור השני, שהייתי יכולה לעשות כל מיני דברים נחמדים אם רק הייתי יודעת שאין לי בשביל מה לשמור על עצמי לא עושה דברים נחמדים. ואני יודעת שזו התנהגות כזו מטומטמת, אבל באותה מידה אני לא יכולה להפסיק. אז קיבלתי החלטה, ואני באמת מתכוונת לעמוד בה, וכמו שאמרתי, במקרה הכי גרוע…
רגע, אני רוצה לדבר רגע עם המקרה הכי גרוע, כי בדיוק חשבתי על זה השבוע. נכון אם הייתי רוצה להזמין מישהו לדייט הייתם אומרים לי "מה יכול לקרות? הוא יגיד לא". ו, כאילו, זה לא המקרה הכי גרוע בכלל. כי עשויה להיות לו חברה קנאית שתהרוג אותי. זה יהיה המקרה הכי גרוע. או, לדוגמא, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אוכל עוד שוקולד? לא שאעלה קילו, בכלל לא. במקרה הכי גרוע הוא יהיה מורעל ואני אמות. לכן זה מעצבן אותי כשאומרים לי על המקרה הכי גרוע ההיפותטי הזה, שהוא לא מקרה ולא גרוע, ובטח שלא הכי, אלא רק משהו שגורם לאנשים להרגיש טוב יותר
… במקרה הכי גרוע אני אהיה מדוכאת כמה ימים. אני מכירה את עצמי ויודעת בדיוק לאן זה עשוי להגיע, אבל מראש אני לוקחת את זה על עצמי, ויודעת שזו עשויה להיות התוצאה, בתקווה שהבאסה תמשך יום יומיים ואמשיך הלאה. לכן אני שומרת את מימוש ההחלטה לאחרי החופשה, שאז אוכל לשבת ולבכות שלושה ימים בלי שליטה או הפסקה, וחיי לא יפגעו.
דבר נוסף שקרה השבוע הוא שהחתול שלי היה חולה. עכשיו, יש לי חתולים כבר הרבה שנים, והם חולים לא מעט: המלכה האם חלתה בכל דבר אפשרי: מדלקת ברחם שכמעט הובילה למותה, גידול בראש (literally בראש, לא במח), ניתוחי אזניים, דלקות עור. גם לאחרות לא חסר, והן חלו בהכל החל מתולעים וכלה בדלקות מגעילות לאללה. אה, ולדוגמנית קרעו את העפעף השלישי! אבל השבוע החתול היה מצונן (יש הקוראים לזה שפעת חתולים), מה שהתבטא ב:
- נזלת (אתם לא רוצים לשמוע סיפורים על איך קינחתי לו את האף.
- דלקת עיניים (לא מעניין אותי אם זו רק הפרשה - זה נראה כמו דלקת? זו דלקת)
- ריר
- צרידות.
- מסכנות כללית (שלי ושלו).
בלי קשר: יש לי נמלה בחדר, אני קוראת לה נמי. היא חיה פה איתי, וחוץ מזה שלעתים היא מתקרבת אלי יתר על המידה ואני נושפת עליה, חיינו על מי מנוחות.
מוזיקה מקבלת נופך אחר דרך כל מדיה. אין דינה של מוסיקה שאני שומעת באייפוד באזניות בנסיעות הביתה כדינה של מוסיקה שאני שומעת בהליכה, ולמוסיקה שאני שומעת באוטו, בדרך לירושלים, בצהרי היום (כמה כיף לנהוג שוב!).
[בגלל זה אני גם חושבת, אגב, שקונים הרבה פחות תקליטים. זאת אומרת, חוץ מזה שהמדיום השתנה לגמרי, ובעולם של דיסקים איש לא ישמע תקליט, אבל זה חל גם על דיסק במידת מה. יש מוסיקה שפשוט נועדה לשמוע אותה אל תוך האזניים, לבד. ופטיפון, או מערכת סטריאו חולקת את המוסיקה עם עוד המון אנשים, גם אם אתה לא מעוניין בזה. אין כמו ללכת ברחוב עם הקצב הפרטי שלך בתוך הראש]
בכל מקרה, בגלל זה הייתי צריכה כמה עשרות האזנות, בצורות שונות, לדיסק החדש של הCounting Crows כדי לגבש דעה.
ודעתי היא: קודם כל, זה לא August וממש לא Recovering. אני אומרת את זה כי שני האלבומים האלו הם כאלו יצירות שלמות, הראשונה על דכאון ועזיבה, והשניה על התמודדות ונדודי שינה. מצד שני, זה גם לא This desert life, וממש ממש לא Hard candy. אדם דוריץ לא זחוח, המוסיקה לא קופצנית, ההפקה לא מופקת מדי. אני יודעת שאמרתי שבוע שעבר שזה איפשהו בין recovering ו desert, אז לדעתי זה קרוב הרבה יותר לריקוברינג, כולל שורות חוזרות (when I dream of Michaelangelo when I'm lying in my bed), והמוטיב הכללי, אם כי המילה החוזרת באלבום (קצת כמו Sleep בריקוברינג), היא Cowboys. שזה דווקא יותר מעניין משזה נשמע.
מצד שלישי, חלק מהשירים נשמעו כאילו נכתבו לפני hard candy, אבל כמובן שאין לי שום דרך לדעת אם זה נכון. ודבר אחרון כהקדמה: מי שלא אוהב את יללות הפלא של דוריץ לא יאהב את הדיסק הזה, בדיוק כפי שהוא לא יאהב אף דיסק של הקרואוז. אין מה לעשות, אם מישהו מוצא את זה מעצבן, שיעבור הלאה.
ולביקורת המקיפה: אני אהבתי. מצאתי משהו לאהוב בכל שיר, אם כי יש כמה שרק בשמיעה שניה, שלישית או עשירית התאהבתי בהם (אולי זה קשור לשינוי במדיום). אני עדיין מאוהבת בכתיבה של דוריץ, אם כי, כאמור, זה לא אוגוסט, וזה לא הלווין (אם כי המילה Recovering, וכאמור - שורה מהשיר angels in the silence נמצאים בדיסק). בכלל, אני חושבת שהייתי מעדיפה אם הם לא היו מוציאים את אחד האלבומים האהובים עלי ראשון, אם כי, בואו נודה על האמת, חייבים להתחיל בהתחלה, ולא באמצע. (נראה לי שהרגתי את הנמלה, או לפחות פצעתי אותה קשה). אז אני לא יודעת איך לשפוט את הדיסק.
אם נחלק אותו לשני החלקים המסורתיים, אני לא מרגישה ש Saturday nights באמת כל כך פרוע ורוקיסטי, או קשור קשר כה הדוק ללילות שבת. הוא יותר מדבר על המיאוס מלילות השבת, בהם כולנו אותו הדבר, וזה טוב, כי אנחנו לא רוצים להיות שונים בכלל, אבל בעצם, מה נשאר מאיתנו אחרי כל כך הרבה שבתות. Sunday Mornings מובהק יותר, אם כי גם שם נותנים בראש לפעמים, ובכלל, אני מרגישה שהחלוקה הזו היא קצת שרירותית ולא ממש משמעותית. וחבל, כי לצאת בהצהרות על שני חלקיו השונים בתכלית של האלבום, ולא לספק (כי נו, באמת, כאילו שדוריץ יכול להיות שונה בתכלית. גם במר ג'ונס, שהוא כביכול השיר הרוקיסטי שלהם, הוא מספר סיפור טרגי ומיילל. רק המוסיקה שונה).
אם מתעלמים מכל מה שאמרו על הדיסק הזה, ועל חמש השנים שעברו מאז האלבום הנוראי שלהם (חמש שנים בהם יצאו שני אלבומי אוסף (חי ורגיל) ומהדורה מיוחדת (august and everything after), שאמנם שווה את ההוצאה המחודשת אך לא את הכסף - וחוץ מזה, למה להזכיר לנו את הגאונות של לפני 14 שנים עכשיו?), ונותנים לקרואוז להינות מהספק, הדיסק הזה עובד טוב. גם אם לא, בעצם, אני מחבבת אותו מאוד. אפילו יותר מכך. יש שם שירים נהדרים (Cowboys, When I dream of Michaelangelo, Anyone but you), ויש שם שירים טובים, ויש שם שירים לא רעים בכלל (עוד לא התחברתי לcome around, אני מאשימה את העובדה שאני מגיעה אליו - וצריכה להפסיק לשמוע), ובסופו של דבר אלו הקרואוז שאני אוהבת, ומותר לאנשים להתפתח ולגדול.
ולי מותר לכתוב את הפוסט הכי ארוך בהיסטוריה של הפוסטים מאז המצאת הבלוג, האינטרנט, ומכונת הכתיבה.
לילה טוב.
*אתם בטח לא יודעים, אבל זה נשמע כמו שם של שיר של הקרואוז באלבומם החדש
קישור קבוע
12.04.08
נושאים כללי בשעה 0:35 מאת Amy
Best case scenario, It will be awesome.
Worst case scenario, I'll get to be depressed again, cry and eat all day, and gain 50kg.
So it’s a win-win situation.
(I really should be studying. Or sleeping. This is not one of the things I should be doing)
קישור קבוע
06.04.08
נושאים כללי בשעה 23:15 מאת Amy
ואז פתאום ערב, והרוח מבדרת את שיערי, וריח הפריחה מסביב, וכל העיר הומה, ורק אני, עם המוסיקה המתנגנת לי באזניים, עוצמת עיניים, זוקפת ראש, ומתקדמת.
מאוחר יותר אני נשברת לחתיכות קטנות.
[פעם כתבתי בתגובה לבחורה אחת בישרא שלא נעים לקרוא אותה. זה היה לפני שש שנים, והיא כל הזמן רק כתבה על היומן שלה בלייבג'ורנל (או אולי שירות-שקר-כלשהו דומה), והביאה לי את הסעיף. באמת לא היה נעים לקרוא אותה. כאילו, יאללה, תעברי לשם. וגם לא היה לה על מה לכתוב (זה גם שקר, נדמה לי שהיא כתבה על בחור). היא היתה צעירה ממני בכמה חודשים, אז הרשיתי לעצמי לתת לה עצה ידידותית. בכלל, אתם מכירים את הרגעים האלו שאתם מסתכלים מהצב ואומרים "בונא, אני כזו מתנשאת שחבל"ז, למה אני לא מפסיקה עם זה"? אז זה ככה. בכל מקרה, אני תמיד זוכרת אותה, למרות שאני לא יודעת אם היא עדיין כותבת, או אולי גרמתי לה שלא לכתוב יותר לעולם. ואז אני חושבת שאולי אני צריכה להכין רשימה, עם כל הדברים הרעים שעשיתי, והתחיל לכפר עליהם. איפשהו בפריט ה-184, אני בטוחה, יתחילו לקרות דברים טובים. אבל דברים כאלו, כמו כל מה שאני מדמיינת שיהיה כשאהיה מאושרת, לא קורה במציאות. מה שאני באמת מנסה לומר הוא שאני חושבת שגם אותי לא נעים לקרוא, אבל לא באמת אכפת לי, סליחה. וגם שכמעט הדבקתי את הפיגור בלימודים, ושאני באמת באמת לא יודעת מה לעשות. אני גם לא יודעת למה, כמה, או עד מתי. וגם לא אם שווה לי לנסות שוב או לזנוח את זה אלטוגד'ר. אני לא יודעת אם אני פתאט או שאקצור פירות מתוקים. ואני חושבת גם שמישהו עושה לי עין רעה, אבל גם זה לא קורה במציאות בצורה כל כך חמורה. וכמה שאני חושבת על זה יותר אני רוצה יותר, וכמה שאני רוצה יותר אני חושבת על זה יותר, וכך אני לא יכולה להתרכז. ואז אני חושבת על איזו לוזרית אני, ולפעמים בטעות אני אומרת את זה בקול רם, במקום בתוך הראש. אז אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יכולה רק לקוות שיהיה טוב. שלשם שינוי, אני אעשה משהו (אני מוכרחה) כדי שיהיה לי טוב יותר. או טוב בכלל. או משהו. וזה שהיה לי יום ממוזל רק מפחיד אותי יותר, כי אני לא רוצה לבזבז את כל המזל שלי על זוטי דברים.
אבל זה בכלל לא מה שרציתי לומר. מה שרציתי לומר הוא:]
ואז פתאום ערב, והרוח מבדרת את שיערי, וריח הפריחה מסביב, וכל העיר הומה, ורק אני, עם המוסיקה המתנגנת לי באזניים, עוצמת עיניים, זוקפת ראש, ומתקדמת.
מאוחר יותר אני נשברת לחתיכות קטנות.
קישור קבוע
05.04.08
נושאים כללי בשעה 22:51 מאת Amy
cause I don't know why it has to be so
- hazy/ counting crows
אם מחר אני לא אתאפס על עצמי….
פאק
קישור קבוע
04.04.08
נושאים כללי בשעה 0:17 מאת Amy
וכאילו, ברור שהעולם הוא סובייקטיבי, ואותו עולם יהיה אחר לגמרי לאנשים שונים. וברור שאותו עולם יהיה אחר לגמרי לאותו אדם בימים שונים. וזה כל היופי, כי אחרת, ובכן, בשביל מה?
וזה קצת מצחיק, איך החלטתי ללכת נגד כל האינסטינקטים שלי (אבל כולם! כשאני רוצה לומר לא, אומר כן. כשאני רוצה להתעלם, אתייחס. כשאני רוצה לדבר, אשתוק!), אבל אין באמת דרך אחרת. ואהיה אותה אני, אבל אלחם בכל מה שמפחיד, והעולם סביבי יהיה אותו עולם, אבל הכל יהיה בעצם אחרת, או שאולי לא.
אז היום היה יום מגעיל מבחינה סובייקיבית, אבל ההוכחה הניצחת שאף פעם אי אפשר להסתכל על הרדוד, וצריך להעמיק פנימה מעט. אז נכון, המשהו-הטוב-הסובייקטיבי היה כל כך קטן שתזדקקו לזכוכית מגדלת כדי לזהות אותו. אבל, ובכן, כרגע זה מספיק.
אז היום קמתי בבוקר, הגעתי לשיעור לבד, כי הקצינה אחרה (וזה בסדר). הייתי עצבנית מהבוקר, ושלשום היה לי התקף חרדה, ואתמול הייתי בספרייה אלף שעות והיה לי כיף, אבל כשהכל הפכפף כל כל אני מפחדת ממה שיקרה הלאה. והייתי עצבנית, ואני לא בתקופה מזהירה, וזה. אז הלכתי לבד, וישבתי לידה, ויצא שמצידה השני ישב ההוא. שאגב, עשה טובה שאמר לי בוקר טוב, אבל בסדר, שיהיה. זה מצחיק, כי זה באמת לא נראה לי כל כך מופרך, וזה, אבל אם הוא היה שולח לי מייל מפתה גם אני לא הייתי עונה, כי לא הייתי בטוחה אם זה מייל מפתה. כמובן שזה לא המצב, והוא לא מעוניין, אבל זה מצחיק. והשני לא שולח מיילים מפתים. ובכלל.
בכל מקרה, אז פרסמו ציונים באיזה תרגיל באיזה מקצוע. וכולם קיבלו ציון כלשהו, רובם את המקסימום, או "חסר" למי שלא הגיש, ולי לא היה ציון. וברור שהגשתי (מקוונת), וברור שזו טעות, וזה עניין של זמן, אבל ידעתי שמחר אני אסע הביתה לכל השבוע, ולא יהיה לי זמן לטפל אם ירצו לריב איתי. אז הייתי cranky. אחר כך התחיל מבול ה"תני לי את הסיכומים שלך" או "כמה קיבלת", ולא היה לי כח. בכלל, אני לא אוהבת כשפתאום נחמדים אלי בשביל סיכום. אם אני לא די חכמה כדי לקבל ציון גבוה יותר על סמך אותם ציונים, לא מגיע לי. חוץ מזה, אולי ידברו איתי כך. אני לוזרית.
על כל פנים, אחר כך הלכתי לספרייה לעוד קצת למידה, אבל היו קדיחות מלמטה (מי משפץ ספרייה בשעות הפעילות שלה בכזה רעש?!?!), ואז איזה אחד בא, ואיכשהו הלכתי לשיעור נורא מוקדם, וקיבלתי מייל מהבודק שאמר לשלוח לו את העבודה, אבל זה לא שהיה כתוב חסר, וזה עצבן אותי.
השיעור, שהיה אמור להיות שלוש שעות היה בסוף שעה, ובסופו רצתי אל המרצה, שאמרה לי לשלוח אליה את התרגיל. אז חזרתי לספריה, שם היה שוב מלא רעש, הפעם מיפנית שמשכה באף (אני גזענית שחבלז), אבל הצלחתי לכתוב את העבודה בעברי.
אה, ובבוקר (אני מתה על זה כשאני מרגישה כמו ילדה בכיתה ד' בשיעור אסוציאציות), אחד שלישי (ההוא שעצבן אותי והעליב אותי והיה לא נחמד ובגללו אני בכלל מעוניינת בהוא שאין שום סיבה להיות מעוניינת כי הוא הבהיר שהוא לא, וזה), הציע לי טרמפ לרמה"ש. לא ידע מתי, אבל זה היה נוח, וטוב, אבל לא לי, אלא להורי, שהיו אמורים לקפוץ לי-ם לאסוף אותי (באמת, זה ככ קשה?!).
אז בלילה בלילה, אחרי שהוא דחה את הנסיעה הביתה פעמיים, ואחרי שאכלתי גלידה ושוקולד (שזה לא בדיוק מה שהייתי צריכה), ואחרי שיחת סמים לריח דלק, ואחרי שהגבינה החמוצה נשפכה על הירקות, קיבלתי מייל:
מאת: הפרופסור
לכבוד: מיכל
נושא: RE:
נשלח לבודקים
פנאן.
ומיד אחר כך,
מאת: הבודק
לכבוד: מיכל
נושא: ****
[…] כתבת תרגיל יפה! […]
עכשיו, אם לא היתה אובדת העבודה שלי, לא הייתי יודעת שכתבתי תרגיל יפה. וחבל שזה מה שגורם לי להרגיש טוב, אבל בסיומו של יום כזה מגעיל, זה באמת עשה את ההבדל. והתרגיל הזה היה באמת חשוב בשבילי, כי אם יש משהו שאני יודעת לעשות, כאילו, אז זה את זה. ולכן היום היה מגעיל-מגעיל-מגעיל, אבל מזה קרה משהו שגרם לי להרגיש טיפה יותר טוב, ורק לי.
ואני עדיין מרגישה מגעיל, ועדיין מעצבן לי, אבל לפחות נגמר הסמסטר, ויש לי שבוע וחצי בבית. רק אנסה לא לעלות עוד 100 קילו, ויהיה זה תקין.
אה, וכמובן: אחרי בערך 15 האזנות לחדש של Counting Crows: אנחנו איפשהו בין Recovering וThis desert life, וזה מקום יפה להיות בו. לפרקים (On A Tuesday In Amsterdam Long Ago) אנחנו בaugust. מומלץ בחום. מחר ארכוש לי עותק במיטב כספי (אני יודעת שאמרתי שהזמנתי, אבל בסוף זה לא הסתדר. יאללה יאללה, אני קונה! את Hard Candy יש לי, הם חייבים לי 50 ש"ח!)
ליל"ט.
קישור קבוע
« לפוסטים הקודמים
תגובות